סיפור מהחיים: כיסא קטן, מהומה גדולה וסוף טוב
יום ראשון בשבוע, על הכיסאות הקטנים, ישבו במעגל ילדי כתה ד/1. בן, בת, בן בת- כך בסדר שיטתי. שיעור מס' 3 מתוך הקורס "השפה הגישורית", דן במושג ה"קונפליקט" או בתרגומו לעברית: מריבה, סכסוך, ניגוד או התנגשות.
שיחקנו, דיברנו, קיימנו דיון והגיע הזמן לרשום במחברות. הילדים קמו להתארגן עם הציוד הנחוץ, כשלפתע עלו קולות ריב מאחת מפינות המעגל והקונפליקט התיאורטי הפך באחת למעשי.
"אני ישבתי בכיסא הזה!", צעק אחד הבנים, "אני ישבתי בכיסא הזה, קום!" פקדה אחת הבנות. "מה פתאום? על מה את מדברת?, זה הכיסא שלי!", קבע הבן בנחרצות והניח יד בעלתנית על הכיסא. "אני בטוח במאה אחוז!"
"אתה לא רואה שזה בדיוק המקום שבו אני ישבתי?!" החזירה לו הבת בתקיפות.
"תני לי כבר את הכיסא", איבד הבן את סבלנותו, אני שמרתי עליו כל הזמן ואני יודע שהוא שלי!". הסכסוך המילולי הלך והסתבך בידיים וברגליים. האחד דחף השנייה משכה והמריבה הגיעה לשיאה כשפרץ הבכי.
התקרית היוותה דוגמה מצוינת להמחשת המודל לגישור שאך זה התחלנו ללמוד עליו. אפשרות לתת לילדים, לחוות מהמציאות היום יומית, דרך אלטרנטיבית לפתרון סכסוכים.
ילדים, כמונו המבוגרים, תופסים במקרים רבים את הקונפליקט כדרך בה יוכלו להרוויח שליטה, לאסוף עוצמה ולנצח בכל מחיר. להם ולנו חשוב לומר את המילה האחרונה כדי לשמור על התדמית שלנו, האגו, המעמד וכו'.
בגישור אנו עוזרים לחלוקים ביניהם להפנים את העובדה כי קיימת דרך אחרת ליישוב בעיות, בה צד אחד יכול להביע את רגשותיו בעוד הצד השני מקשיב לו ולהפך. בצורה זו באים לידי ביטוי צרכיו של כל אחד מהניצים. היתרון ביישוב קונפליקטים בצורה זו, הוא באפשרות להבין את הסכסוך ולהכיר חלופות לפתרונו. ערך מוסף קיים לגישור קיים במיוחד כאשר יש בין הצדדים מערכת יחסים מתמשכת כמו חברים לכיתה.
לפיכך ביקשתי הן מהבן והן מהבת לספר על האירוע מנקודת מבטו.
רגע הקונפליקט התברר מיד. שני הילדים קמו ממקומותיהם להביא כלי כתיבה, וכשחזרו לשבת במקומם הקבוע -משהו השתבש. כיסא אחד פתאום נעלם מה שהביא לשיבוש סדר הישיבה ולוויכוח הגדול למי שייך הכסא הנותר?
הילד התעקש שכיסא המריבה הוא שלו. הילדה לא הבינה מדוע הילד סבור כי הכיסא "שלה" הוא זה שלכאורה נעלם, שהרי הכסא הנותר נראה בדיוק כמו הכסא שלה (שנראה בדיוק כמו יתר הכיסאות בכיתה) וגם נמצא בדיוק במקום בו השאירה אותו לפני שהלכה להביא את כלי הכתיבה.
ניסינו לבדוק מה הם הצרכים של כל צד, מדוע בעצם שניהם מתעקשים על הכסא האחד שנותר.
"תנסה לספר לנו מה באמת חשוב לך בכיסא הספציפי הזה?", עודדתי את הילד לפרט את צרכיו כשלפתע הכריז: "אני אגיד לכם למה זה חשוב לי כל כך!" אמר כמגלה לנו סוד, "אני הכי נמוך בכיתה ואני יודע שהכיסא הזה הוא קצת יותר גבוה מהאחרים ולכן חשוב לי לשבת עליו!"
מאותו הרגע אי אפשר היה שלא לתת לילד את כל הפרגון והתמיכה, שהרי חשף את רגשותיו הכנים ואת צרכיו האמיתיים. אין זה דבר של מה בכך לילד בן תשע לעמוד בפני כיתה שלמה ולצאת באמירה של חולשה. צריך לשם כך הרבה מאוד אומץ. בזכות אמירה זו פורק הקונפליקט מהמתח הבינאישי שבו והובא לפתרונו בדרך של הסכמה, בתחושת הקלה ובהרגשת רווח.
אחרית דבר: הכיסא הגבוה נשאר אצל הבן אשר מיהר להביא לבת כיסא אחר.
הבן ברוויח את הכיסא הגבוה, הפירגון והכבוד מילדי הכיתה על יכולתו לדבר על "חולשתו" והבת קיבלה כיסא לשבת עליו ומקום (תרתי משמע) שלא הייתה צריכה להתאמץ כדי להשיגו, שהרי הבן הביא אותו עבורה.
המסקנה אליה הגיעו הילדים בעקבות התקרית הייתה שאם אני מדבר על צרכי באופן גלוי, הפתרון למחלוקת יביא לי יותר רווח מאשר צדק!
הכותבת הינה מגשרת מוסמכת ומנחה בבתי ספר יסודיים את התוכנית "השפה הגישורית", המקנה לילדים מודעות לקיומן של חלופות לריב מילולי ו/או ידני.
